הסיפור שלי

יש מסמך של קורות חיים. אבל אם תשבו לשוחח איתי זה בערך הסיפור שאני אספר לכם.

נולדתי בתל אביב חודשיים לפני תחילת 1980, בתאריך 12.10.1979 (אני מתייחס לעצמי עדיין כיליד שנות השבעים.) את רוב חיי ביליתי בשיטוטים ברחובות ובהייה אין סופית בקירות דיזינגוף סנטר. קראתי המון ספרים. ראיתי המון סרטים. שמעתי המון מוזיקה. אפשר לומר שכל אלו עיצבו אותי. ההורים שלי התגרשו שהייתי בערך בן 7 . עד גיל שמונה עשרה קראו לי רועי מליח ואז בגיל שמונה עשרה, הכנסתי את השם רשף לתוך תעודת הזהות שלי. אני חצי צ'כי וחצי תימני. ויש לי סיפור משפחתי מעניין. אבל זה סיפור אחר. 

הסיפור הראשון שלי. 

בגיל ארבע עשרה או חמש עשרה כתבתי סיפור קצר לתחרות סיפור קצר מטעם סטימצקי. התחרות התקיימה בבית הספר עירוני א' שבו למדתי. לא היה לי שום רעיון טוב לסיפור.  אז הלכתי לספריית בית אריאלה וחיפשתי השראה. מצאתי ספר הרפתקאות ישן. איזה סיפור נידח על גיבור שנלחם ביערות האמזונס נגד שבט כלשהו, כנראה 'האינקה'. אני לא זוכר הרבה מהספר. אני זוכר שאחד הפרקים ממש תפס אותי. ואמרתי "הלוואי והייתי כותב ככה". וזה מה שעשיתי. השאלתי את הספר. הגעתי הביתה. פתחתי את המחשב (מדובר ב- 1995, זה לוקח זמן) והעתקתי את הפרק אחד לאחד. אני יכול להעמיד פנים עד מחר שקולו של הסופר נכנס לי לאצבעות ואחר כך כתבתי סיפור קצר וזכיתי בתחרות, אבל זה לא מה שקרה. אני ממש העתקתי את הפרק. נתתי לו שם. הדפסתי אותו ושלחתי את העותק לתחרות. זכיתי במקום שני.  קיבלתי שובר על סך מאה שקלים. אז כן הסיפור על הכניסה שלי לעולם הכתיבה מתחיל בגנבה ספרותית בוטה. 

בגיל 16 ניסיתי לכתוב סדרת סיטקום. הושפעתי מסדרה בריטית כלשהי וכתבתי פיילוט. שלחתי  אותו למשרד הפקה. הם שלחו לי מכתב שלילה והוסיפו מסמך בו הם כותבים "כל הכבוד, תמשיך לכתוב." הייתי רוצה להגיד שזה נתן לי כוח ואמונה בכשרון שלי אבל זה לא. אחרי זה לא כתבתי יותר תקופה ארוכה.  

איך הגעתי ללימודי משחק

אחרי הצבא הלכתי ללמוד משחק מול מצלמה. היה לי חבר טוב שרצה ללמוד משחק והוא גרר אותי איתו. הוא היה גרוע ואני ממש נהניתי. כנראה כי לא רציתי באותה עת להיות שחקן. המורה המליצה לי ללכת לסוכנות חדשה שרק נפתחה לשחקנים. שם קיבלתי את הפרסומת הראשונה שלי. אחת הפרסומות הראשונות לסלקום. בפרסומת התחבבתי על הבימאית אז היא המליצה עלי לסוכן אחר, קצת יותר מבוסס. כך עזבתי סוכנות אחת ועברתי לאחרת. בסוכנות החדשה ניסו לשכנע אותי ללמוד משחק אבל, שוב, באותה עת לא רציתי להיות שחקן (למרות שנהניתי מזה).  אחרי מספר הפצרות. נרשמתי ללימודי סדנה בסטודיו של יורם לווינשטיין. לימודים של פעם בשבוע, לא מסלול של שלוש שנים. למזלי, בגלל שלא היה לי רצון להיות שחקן, כל פעם שהמורים ביקשו מתנדב לבמה קפצתי על ההזדמנות. אהבתי את זה.  ולא היה אכפת לי - זה רק להעמיד פנים. באזור השליש הראשון של הסדנה, עשיתי מונולוג. באחת ההפסקות המורה הזמינה את מנהל הסטודיו, יורם לוינשטיין, והוא הציע לי לעבור לשנה א' - בלי אודישן. (השנה הייתה אמורה להתחיל, ותלמיד אחד פרש ברגע האחרון, התפנה מקום כך נאמר לי. מזל שכזה.) אמרתי ליורם שאני מסכים. בשבוע לפני תחילת הלימודים, עזבתי את דירת השותפים שלי, התפטרתי מהעבודה שלי, ובת הזוג שלי נפרדה ממני כי היא לא רצתה שאסתובב עם שחקניות. היא אמרה שהיא לא תעמוד בזה. 

מה למדתי בבית ספר למשחק?

בשנה הראשונה ללימודים, הייתי די מעצבן. משתי סיבות: הייתי יהיר ומתנשא והייתי שחקן טוב. לא הייתי יהיר ומתנשא מחוסר בטחון אלא מתוך יושרה אומנותית. (לפחות זה מה שאני מספק לעצמי.) השתדלתי להגיד את האמת אם משהו היה מחורבן. בשנה א' התחלתי לגלות את הכוח של הכתיבה. זה התחיל בשיעור שבו התבקשנו לכתוב ולבצע מכתב פרידה למישהו קרוב אלינו.  אחד התלמידים עלה לבצע את המונולוג שלו. אני חושב שהוא נפרד מאימא שלו או משהו בסגנון. המילים היו קשות והמונולוג היה גרוע. כלומר, הבחור חשף את ליבו וביצע את זה רע. המורה קם, לקח את המכתב, קרע אותו לחתיכות והשפיל את הבחור המסכן ששפך את ליבו על הבמה. 

עכשיו, אני אמור לעלות שבוע אחריו. לא רציתי שישפילו אותי ככה. התחלתי לחשוב מה אני עושה? לא רציתי לשפוך את האמת שלי - 1) כי היא לא מעניינת. 2) כי להבנתי אלה לא המילים אלא מה שאתה עושה איתם. המורה רוצה סיפור מרגש, אז אני אביא סיפור מרגש. התחלתי לחקור מה גורם לאנשים לבכות. חיפשתי סיפורים עצובים. לאחר כמה ימים התיישבתי לכתוב סיפור קורע לב על ילד (כביכול אני) שמוצא את עצמו הורג מתוך אהבה שני אפרוחים וככה הוא מגלה את המוות. למדתי את המונולוג בעל פה. ויאללה לשיעור. 

כל הכיתה התרגשה, רבים מהם הזילו דמעה. תחושה נהדרת לשמוע ולראות את הכיתה שלך בוכה. היו הרבה משיכות אף ובסוף מחיאות כפיים. לאחר שסיימתי את המונולוג המורה קם, הצביע עלי ואמר "אתם רואים הנה אדם שמדבר את האמת." חיוך קטן של ניצחון התגנב לשפתיי. זאת הייתה ההתחלה.  

בתקופה שלמדתי שמו בבית הספר דגש גדול על יצירה עצמאית. מצאתי את עצמי כותב סצנה מופתית עם חברת כיתה (נועה לזר, שהיא גם מחזאית וכותבת היום) ובכלל היה לנו מרחב עבודה שבו אתה כותב ומעלה את היצירה. הסצנה קיבלה כל כך הרבה מחמאות שהבנתי את הכוח של המילים.  

את היצירה המשמעותית השנייה שלי התחלתי בשיעור יצירות אישיות. כל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה בשיעור הזה ולהעלות את זה על הבמה. רוב הדברים שכתבתי היו מטומטמים, אבל היה לי כיף. במהלך השנה הייתה לי חברה לזמן קצר בסטודיו ולא הסתדרנו.  לאחר פחות מחודש נזרקתי לכל הרוחות. שבור ומעוצבן, אחת מבנות כיתתי, שבסתר ליבי נמשכתי אליה (אך היה לה חבר) ביקשה ממני ספק בצחוק, ספק ברצינות שאכתוב לה מחזה לשיעור יצירות אישיות. היא הייתה חייבת להגיש משהו ולא היה לה כלום. בבית, כתבתי לראשונה, מחזה רציני. לא ארוך. כ-20 עמודים. הוצאתי את כל הכעס שלי על הבחורה שעזבה אותי.  כתבתי על מחזאי שננטש על ידי זוגתו ומתאהב בדמות נשית שהוא כותב. בסוף השנה העלנו את היצירות. כל מה שכתבתי נזרק לפח מלבד המחזה הזה. זאת שבסתר ליבי נמשכתי אליה שיחקה את האישה, אני את המחזאי ( היו עוד תפקידים) ולמחזה קראו "חביתה." זה היה המחזה הראשון שלי. אה, כן. תוך כדי החזרות היא נפרדה מהחבר שלה ואנחנו הפכנו לזוג. הרבה כותבים מצאו באהבה מוטיבציה לכתיבה.

בהמשך כמעט ולא כתבתי. התמקדתי במשחק. המוח שלי אט אט החל לרצות להיות שחקן. אז הפעמים הנוספות שכתבתי היו בתחרויות מונולוגים. כתבתי לעצמי מונולוגים והעמדתי פנים שהם לקוחים ממחזות שאף אחד לא שמע עליהם. זכיתי איתם במקומות הראשונים. ויש איזה מונולוג שעדיין עושים אותו. (לא אחשוף איזה )

בסוף שנה ב' ללימודי המשחק שלי הוזמנתי לעשות אודישן לתפקיד ראשי בהבימה. לאחר שבעה אודישנים התקבלתי ועזבתי את הסטודיו למשחק. הייתי מאושר. אבל כשהתחילו החזרות הפחד השתלט עלי וסבלתי מאוד. באודישנים לא חשבתי שאקבל את התפקיד לכן הייתי משוחרר. בחזרות הייתי לחוץ ואבוד, ניסיתי להוכיח את עצמי. באחת החזרות אפילו הפלצתי מתוך לחץ וכולם שמעו - זה גרר צחוק שקבר אותי.  אחרי חודשיים, הרגשתי איך אנשים מתרחקים ממני. אמרתי לזוגתי שיש לי תחושה שהולכים לפטר אותי. ובאמת הוזמנתי לשיחת פיטורים.  אני זוכר שהלכתי שפוף ושבור התיישבתי באפס כוחות נפשיים על הבמה של אולם רובינא בהבימה ובכיתי. מיד כשיצאתי מהתיאטרון, התקשר אלי יורם ואמר לי שאני מוזמן חזרה לסטודיו לשנה ג'. האירוע הזה היה שיעור מעולה עבורי. בסטודיו היה לי קל וכיף, הייתי מלא בטחון. בחוץ הייתי מפוחד ושברירי. האירוע הזה שינה לי את התודעה. לעלות כל כך מהר למעלה ולקבל תפקיד ראשי בתיאטרון הבימה רק כדי להיות מפוטר תוך חודשיים. זאת חתיכת כאפה לפנים. אני חושב ששם התחילה ההבנה שלי שאולי אני מוכשר במשחק אבל אני לא שחקן במהותי.  


המשך יבוא...