כותבים מתמודדים עם שאלת הרלוונטיות של היצירה. מתמודדים עם השאלות: "למה עכשיו?" "מה הופך יצירה לחשובה?", "מה גורם ליצירה להשפיע על הקהל?" והשאלה החשובה מכולם "מה הופך את היצירה לרלוונטית בשבילי?" לא כל מה שנכתוב יתפוס את הקהל. אם כך מה הופך יצירה לרלוונטית?

בני אדם מפחדים מדברים סותרים שפועלים במקביל. יש כזאת הנחת יסוד. זומבי הוא חי מת. הוא  שני דברים סותרים במקביל. זה מכריח אותנו להגדיר צד. הוא או חי או מת. במקרה של הזומבי נבחר להוכיח שהוא מת. זה עדיך לנו כבני אנוש. דוגמה נוספת, ילד נכה. ילד לא אמור להיות נכה הוא אמור להיות כמו שאר בני האדם. ילד נכה מעורר חרדה בבני אדם. בהצגה על ילד נכה הקהל מקבל את האפשרות להביט בנכות לאורך זמן, להתרגל אליה. היוצר שכותב את המחזה מקרב את הקהל להבנה שמתחת לנכות יש ילד. הזמן שהקהל קיבל לצפות בנכות אפשר לו לראות את הילד וכך החרדה החברתית מתפוגגת בכל הקשור לנכות. (או לזומבים.)   דמויות טובות מורכבות משני אלמנטים סותרים. הבלש השיכור, הספורטאי האלים.

ב-1931 יצא הסרט פרנקשטיין לאקרנים. הסרט מבוסס על הרומן מאת מרי שלי מ-1818. מיד לאחר צאתו נחל הסרט הצלחה גדולה. היסטוריונים טענו שהצלחתו של הסרט קשורה לכך שהסרט יצא לאחר מלחמת העולם הראשונה. הרפואה התפתחה מאוד באותה תקופה ופצועים רבים חזרו מהמלחמה ו"נתפרו" בחזרה. אנשים פחדו להביט בהם. פחדו לדבר איתם והם גם היו סמם למלחמה הנוראה. החברה החלה לפחד מ"המפלצות שמסתובבות ביניהם. הסרט 'פרנקשטיין' איפשר לצופים להביט לעומק ב"מפלצת" המנותחת במשך שעה וחצי. הקהל  התרגל למראה הנוראי של המפלצת עד שאט אט הם החלו לראות בו צד אנושי ובכך להרגיע את החרדה. הסרט נתן לקהל מקום להגיב, לצעוק, להתקפל בכיסא, להתחלחל, לקוות ובעיקר להתרגל למראה המזעזע של אדם מעוות.

בסוף הסרט אנושיותו של פרנקשטיין מתגלה ובכך הפכה המפלצת לאנושית. הסרט "איש הפיל"  שינה את תודעת הקהל לגבי המחלה הנוראית שמעוותת את הפנים.  דרקולה עזר לבריטים להתמודד עם עליית היהודים האירופאים העשירים ללונדון בכך שנתן להם להביט בתפיסה המעוותת שלהם על יהודים. הסיפור על דרקולה עזר להם להרגיע את החרדה.  המחזה 'חשמלית ושמה תשוקה' מאת טנסי ויליאמס חושף את השינוי העמוק שחל באמריקה. התפוררות האריסטוקרטיה וצמיחת מעמד הפועלים. בלאנש דובואה מסמלת את האריסטוקרטיה האמריקאית המתפוררת וסטנלי את מעמד הפועלים האלים. סטלה, אחותה של בלאנש, היחידה במחזה שהצליחה להיטמע בעולם החדש.  בבטנה תינוק (העתיד).  בסוף המחזה סטלה בוחרת לסלוח לבעלה על האונס שביצע באחותה על מנת שתוכל להעניק לבנה משפחה. את אחותה היא שולחת לבית משוגעים. מה שני הדברים הסותרים כאן? אריסטוקרטיה ומעמד הפועלים יכולים להיות ביחד. טנסי הוכיח בדרכו באמצעות סטלה שכן. היא היחידה שיוצאת מנצחת במחזה כאשר סטנלי רוכן על ברכיו ומלטף את בטנה ההריונית בזמן שאחותה מובלת על ידי הרופאים.  

ניתן לראות את השכבות בבירור במחזותיו של ארתור מילר "מותו של סוכן" ו"ציד המכשפות".  לדוגמה, אנשים בעלי נטייה פוליטית לא יפספסו את הביקורת הנוקבת של המחזה "ציד המכשפות" על המקארתיזם שהתרחש בשנות החמישים בארצות הברית. אנשים רגילים עשויים לא לדעת את הפרט על המקראתיזם. למזלם, ציד המכשפות הוא מחזה טוב שעומד בפני עצמו על רדיפת מכשפות.   

ברטולד ברכט לקח את הנושא צעד אחד קדימה. במחזותיו הוא לא היסס לשים את הפחד בקדמת המחזה ולהגיד לדוגמה "תראו איך אדם הופך להיות דיקטטור- תראו ותפחדו." 


בתיאטרון היווני העתיק, המחזה איאס מאת סופוקלס, מספר את סיפורו של המגן של טרויה. איאס, לוחם אדיר חוזר מהמלחמה והוא בטראומה. אכילס, חברו הטוב מת במלחמה. איאס הרדוף והזועם מחליט להרוג את הגנרלים שלו.  רגע לפני המעשה, אתנה אלת המלחמה, נחלצת לעזרת הגנרלים ושולחת באיאס שיגעון. עייור למציאות איאס שוחט רועי צאן תמימים ועדר כבשים במקום להרוג את הגנרלים.  איאס מתעורר למציאות נוראית. הוא מבין את מעשיו ונקרע מבושה. איאס לוקח את חרבו, והורג את עצמו. "איאס" הוא מחזה על פוסט טראומה של חיילים החוזרים משדה הקרב. (עד היום פוסט טראומה מובילה לאחוז התאבדות גבוה בקרב חיילים.) לפני שהיה מחזאי, סופוקלס היה גנרל מוערך בצבא ואת מחזותיו כתב למען חייליו. החיילים היו מחויבים לצפות בהצגה. עשרות חיילים ומפקדיהם צפו בחייל הרדוף שזעק את נשמתו. זהו תהליך נפלא של ריפוי. חיילים (רובם לא יודעים לקרוא ולכתוב), בלי שום יכולת לפרק את רגש למילים צופים באיאס לבדו, סובל, בוכה, הופך את הטראומה, שהם לא יודעים להגיד מהי, למילים. סופוקלס  תמלל את המחשבות שלהם למילים. החיילים יושבים יחד בקהל, לראונה יחד ולא לבד כמו בשדה הקרב. כאן בתיאטרון הם מתמודדים יחד עם הטראומה של המלחמה. התהליך שמוכיח שאנחנו אף פעם לא לבד. זה כוחו של הקהל. זהו תהליך רפואי בעל שתי שכבות. סיפור טוב וחרדה חברתית.

אם כך,  לאיזה פחדים אנחנו מגיבים עכשיו? על איזה פחדים עלינו להסתכל כחברה? אם יש סיפור שתופס אתכם נסו לחקור אותו. באיזה פחד עמוק הוא נוגע? אישי או חברתי, זה לא משנה. פחד העמוק ועלילה טובה הם שתי שכבות שמרכיבות את רוב היצירות הגדולות.