לפני כמה חודשים מצאתי ספר המאגד מכתבים של מחזאים מהמאה התשע עשרה. חלק מהמחזאים הכרתי. לכל המכתבים היה מכנה משותף - המחזאים נשאלו מה זאת מחזאות ואיך ניתן ללמד אותה. כמעט כל המכתבים נפתחו באותו משפט...       

אני לא יודע


בתחילת דרכי לא ידעתי כלום על מחזאות. רק בתיכון קראתי מחזות. בעיקר שייקספיר. הייתי מאוהב בנערה ממגמת תיאטרון וחשבתי שזה ירשים אותה.  זה לא הרשים אותה. לאחר ימים הבנתי שהיא לא קראה את המחזות של שייקספיר. הניסיון הראשון שלי עם מחזאות היה בבית הספר למשחק בו למדתי. הוקפתי מחזות אמריקאים, בריטיים, וישראלים. הכול מחזות ישנים, מעט מאוד חומרים חדשים. שיננתי טקסט, ניתחתי סצנות ושיחקתי אותם. חשבתי שמחזאות זה דיאלוג. כשחקן אתה רואה רק שורות. נדמה היה לי שמחזאים הם גאונים שכותבים משפטים ואיכשהו זה קורה. לא ידעתי כלום על מבנה. בסוף שנה א' חוויתי פרידה שעצבנה אותי ולראשונה התיישבתי לכתוב את מה שהפך להיות המחזה הראשון שלי. המחזה סיפר על מערכת יחסים בין מחזאי ואהבתו ואיך הוא כותב אותה ביצירתו. חברי ואני החלטנו להעלות אותו בשיעור יצירות אישיות. העבודה עליו הייתה מעניינת. ראיתי איך חברי מפענחים את הטקסט ויוצרים תנועה על הבמה. לראשונה חוויתי את ההנאה של עבודה על חומר מקורי. חומר לא מקורי נתון תמיד להשוואה כי מישהו אחר פענח אותו בצורה אחרת. בעיקר שאלתי את עצמי למה אין עוד חומרים כאלה שנוגעים בי.  לאחר הבכורה, אנשים ניגשו אלי ואמרו שהטקסט נגע בהם. החוויה הייתה לי משמעותית. במיוחד שהוי כאלה שהתרשמו. להם אני חייב תודה כי בגללם חשבתי שאני מסוגל לכתוב עוד. כך התחיל מסע של כתיבה. ותחילתו כמו כל התחלה היה עמוס בהמון תאונות...

למה אני קורה לזה תאונות ולא טעויות?
כי ביצירה או למידה אין טעויות, יש רק תאונות משמחות. יש תאונות שאתה גורם להם, ויש תאונות שנגרמות מהסביבה. כל אחת מהן לימדה אותי משהו. 

1. להתחיל מדיאלוג - התנגשות בלתי נמנעת. 
אי אפשר להימנע מהתאונה הזאת. אנשים נמשכים לדיאלוג כי מי שיפתח מחזה יראה רק דיאלוג. זהו המרכיב הנראה לעין של המחזאי/ת. לוקח זמן להבין שדיאלוג הוא רק קצה התהליך. כתיבת דיאלוג נותנת תחושה תהליך יצירתי - "הנה, אני עובד על היצירה שלי." דיאלוג הוא החותמת של היצירה. אתה מסכם את כל התהליך עם הדיאלוג, אנשים ממהרים אל סוף היצירה בכך שהם מתחילים מהדיאלוג.  


בתחילת דרכי הייתי טוב מאוד בדיאלוג. ידעתי לכתוב סצנה טובה. לא היה לי ממש סגנון מובהק. בתמה כמעט לא נגעתי. נתתי לה לצאת באופן אורגני. היו לי רעיונות טובים (למי לא) ולא ידעתי על מבנה עלילתי (מעבר כמובן לרעיון המערכות) לקח לי זמן רב, להתנתק מהדיאלוג ולעבור לעולם המבנה. נדרשה לי  למידה ארוכה מלווה תסכול רב. בגלל שלא ידעתי לבנות עלילה ולא ידעתי לשלב תמה לא הצלחתי לסיים מחזות. העקב אכילס שלי בכל מה שקשור לכתיבה. לקח לי שנים ללמוד לסיים יצירה. כל הזמן נתקעתי. לא ידעתי לבנות סיפור לכדי עלילה. הייתי מכור לדיאלוג. הרי לבנות סיפור זה כל כך משעמם  ודיאלוג זה כל כך משחרר. החזקתי באמונה פנימית שכל המחזאים הגדולים פשוט ישבו וכתבו דיאלוג וזה פשוט יצא להם מהשרוול. כי ככה חונכתי. חונכתי שיצירה נובעת ממך, ש"או שיש לך את זה או שאין לך את זה". איזה שטויות!  יש כל כך הרבה כלים להתאמן עליהם על מנת לגלות את עצמך ואת היוצר שאתה. 

אנשים שכותבים דיאלוג מוצאים את עצמם משכתבים לא מעט. הרי קל לשכתב דיאלוג. זה נותן תחושה של יצירתיות,  נותן תחושה של השראה. דיאלוג נותן תחושה שאתה קרוב ליצירה הסופית. לעיתים הדיאלוג מאוד טוב אבל לא מתאים לסיפור ויש אנשים שלא מסוגלים לחתוך אותו.  

להתחיל מדיאלוג זאת לא טעות בהכרח. אם הדיאלוג הראשוני הוא כלי.  אני לא תמיד מתכנן הכול והרבה פעמים מגלה דברים מופלאים בדיאלוג.  הוא חלק מתהליך פיתוח ארוך. הוא עוד כלי ליצירה. אם אתם בתחילת דרככם, כתיבת דיאלוג היא דרך נהדרת לגלות את הכתיבה ולהתאמן. אך אל תהפכו אותה לכלי הדומיננטי. זה בראש שלנו. זאת תאונה שכנראה הייתי צריך לעבור. אך יצאתי ממנה פגוע. דיאלוג הוא כמו עיצוב פנים. רק אחרי שבונים את היסודות המכוערים (מבנה עלילתי) וממשיכים לבנות קירות וחדרים (מבנה הסצנות) עוברים לדיאלוג (עיצוב פנים) 

בפוסט הבא: לכתוב כמו אחרים.